הטיפול ההתייחסותי המכונה גם טיפול בינאישי, התפתח בשנות התשעים בארה”ב ותפס תאוצה מעט מאוחר יותר גם באירופה וישראל. בטיפול זה, ההתמקדות הינה במערכת היחסים בין המטפל לבין המטופל וזאת, מתוך ההנחה שהכוח המרפא נמצא בקשר הבינאישי הייחודי המתהווה בטיפול בין המטפל לבין המטופל.

הטיפול הדינאמי ההתייחסותי
(Relational באנגלית – המתבסס על יחסים), מתייחס לטיפול כמפגש בין שני אנשים (סובייקטים) התורמים באופן הדדי להתפתחות התהליך הטיפולי.

בניגוד לזרמים הטיפוליים, שקדמו להתפתחות הטיפול ההתייחסותי- בהם נתפס המטפל כעמום ולא מוכר, הטיפול ההתייחסותי מייחס משמעות ניכרת לנוכחותו של המטפל כאדם “אמיתי” בחדר הטיפולים: המטפל מביא עצמו באופן נוכח, חי, מרגיש וחושב בחדר.

בחיי היומיום ניטה לסמוך ולתת אמון רק במקומות בהם נחוש בטחון בסיסי. מכאן נובעת אמונתי המקצועית והאישית כי הטיפול חייב שיהיה מקום מקבל, לא שיפוטי, חופשי מדעות קדומות, פתוח לרצונות וצרכי המטופל ויאפשר ביטוי עצמי אותנטי וחופשי.

הטיפול ההתייחסותי, מפגיש את המטפל והמטופל במצבים בין-אישיים, שלא אחת, משחזרים מצבים בין אישיים מחיי היום-יום של מטופלים:
המטופל מוצא עצמו כועס, מאוכזב, אוהב, מקנא, מקווה לקרבה, מחפש מקום מיוחד וייחודי.
בטיפול מתאפשרת הבנה וחקירה של קשת הרגשות שצפים ועולים . הטיפול ההתייחסותי מאפשר למטופל הזדמנות ייחודית לשמוע, לראות ולהבין מה הוא – כאדם, מעורר אצל האדם שמולו בקשר. באמצעות תגובות המטפל: האמפטיות, החמות, הלא-שיפוטיות, הדואגות והמקבלות הוא לומד על עצמו ועל קשייו ביחסיו עם הסובבים אותו במסגרות השונות של חייו.